אדוני היושב ראש, חברי הוועדה. קודם כל אני רוצה להודות על היחס שאתם נותנים למשפחות השכולות, שמענו גם עכשיו כמה שאתה מקפיד לשמור עלינו ולשמוע. אני רק מקווה ומבקש שגם תקשיבו.
קשה לי כאן, אבל לא יכולתי שלא לבוא. אני כבר ימים ולילות מסתובב בלב כבד, חושב מה לומר, מה אפשר לומר שעוד לא שמעתם, יש פה עשרות ועדות כבר. שמעתם שזו פעם ראשונה שבחוק מפלים בין דם לדם, שמעתם שאין סתירה בין תורה לבין גיוס, שלימוד התורה הוא חשוב, ששוב אנחנו מלבים שנאה, שניתן לגייס בכוח. כן, ניתן לגייס בכוח כי כל החוקים שלנו הם לא וולונטריים, וכן, צריך גם לחנך, החינוך חשוב, צריך לחנך לאהבת הארץ, לערבות הדדית, למסורת, לתורה.
אולי גם להזכיר שב-7 באוקטובר, אילולא אותם מחבלים היו נעצרים על ידי כיתות הכוננות ואנשים פרטיים שרצו עם הנשק וגם הצבא, הם היו מגיעים גם לתל אביב, גם לבני ברק, והיו רוצחים ושורפים ואונסים בלי להתחשב, לא בדת ולא באמונה ולא בפטור ולא בדחייה. ועוד משהו, אני חושב שמי שלא מוכן לתת דם, שלא יבקש דמים.
והכול נאמר ואתם דוהרים להעביר את החוק. לא ניתן ליפות את החוק הזה, לא ניתן להכשיר את השרץ, וזה מעסיק אותי יום ולילה. ושלשום, לפני יומיים, חלמתי חלום. על זה אני מודה לכם, כי זה אולי בזכותכם, בחלום הופיע בני זהר בגיל צעיר, לפני שהתגייס, לפני שנהרג בלבנון, ואני נופל על צווארו והוא על צווארי ואני מלטף את פניו והוא מלטף את פניי, ואני שטוף דמעות ואני מתעורר שטוף דמעות ואז אני נזכר בכם ובחוק הזה ופתאום אני מבין, דמעות האושר על הפגישה עם הבן מתחלפות בדמעות של צער, בדמעות של כאב, עליכם, על היהודים, על החרדים, על זה שחשבתי שאין לכם לב, שאתם לא מבינים, אבל טעיתי.
טעיתי, חשבתי שלא אכפת לכם, לא מהחיילים, לא מהנופלים, לא מהפצועים והנכים והמילואימניקים והיתומים, חשבתי שאין לכם לב, שלא אכפת לכם, אבל בעקבות אותו חלום הבנתי שלא רק שאין לכם לב, אין לכם אלוהים.
דברי דובר/ת #23 | 310 מילים